חרדים, דתיים וחילונים- עובדים על כולנו
ניתוח המציאות והשקרים שמספרים לנו – בעידן אביב העמים
של המזרח התיכון כולל מדינת ישראל
סיפוק צרכים מול יצירת צרכים
סיפור
דמיוני: גן עדן לעסקים
דמיינו
את זה: איש עסקים מת ועולה לשמיים. הוא פוגש את אלוהים שאומר לו לבחור בין גן עדן
וגיהנום. "גן עדן, בטח גן עדן." הוא מגיע לגן עדן ורואה שם הרבה מאוד
אנשים, וכולם מחייכים ומאושרים. הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא עושה את מה שהוא
רגיל לעשות: עסקים. הוא פונה לאנשים ומנסה לשכנע אותם לעבוד אצלו ולקנות ממנו
מוצרים ושירותים. אבל מכולם הוא מקבל את אותה תשובה: "אני לא צריך את זה, זה
גן עדן – יש כאן כל מה שאאני צריך, אז אני לא צריך לקנות כלום." איש העסקים
פונה לבחור ששוכב ומשתזף ואוכל תפוח, ומנסה טקטיקה אחרת: "תעשה לי טובה
אישית, בשבילי, תקנה." "תראה", עונה הבחור, "גם אם הייתי רוצה
לקנות, אני לא יכול, כי אין לי כסף." "אין לך כסף? בכלל? מה, אתה כל כך
עני? מובטל? אוי ואבוי, למה אתה לא הולך לעבוד ולהרוויח קצת כסף? בוא אליי, אני
אעסיק אותך." "הבחור עונה: "למה שאני אלך לעבוד? אני לא צריך כסף,
אני לא צריך לקנות שום דבר, יש לי כל מה שאני צריך, כאן זה גן עדן. אני מציע גם לך
להרגע ולהנות מגן העדן הזה." איש העסקים חוזר לאלוהים ואומר: "תשמע, עוד
כמה ימים בגן עדן, ואני פושט רגל. לא הצלחתי למכור כלום, וגם אין מי שמוכן לעבוד
ביצור מוצרים חדשים שיהיה אפשר למכור אותם. המקום הזה פשוט קטסטרופה,
גיהנום." "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שואל אלוהים.
"תשמע, אני מבקש שתעביר אותי לגיהנום." איש העסקים נכנס לגיהנום, ורואה
המוני אנשים צורחים מכאב, כי הם נשרפים באש, ושדונים דוקרים אותם בקילשונים. הוא
פונה לאחד האנשים ושואל: "סליחה, אולי אתה צריך קרח? אני מוכר קרח." האיש
צורח בהתלהבות: "כן, בטח, בבקשה, קרח!". איש העסקים ממשיך: "ואולי
אתה רוצה לקנות גם מזגן? נראה שחם לך כאן." "מזגן, כן, מזגן!" איש
העסקים ממשיך: ואולי תרצה לקנות גם פלסטר ומשחה לפצעים, ואולי גם אקדח, שתוכל
להתגונן מפני השדונים, וגם.." "כן, כן, בבקשה, אני ממש צריך את כל זה,
בבקשה!!". "אין בעיה, אומר איש העסקים, אני אמכור לך את כל זה. מזגן
יעלה לך אלפיים שקל, והאקדח יעלה לך - " "אבל אין לי כסף."
"אז תראה, אתה יכול לעבוד אצלי, ואני אשלם לך. במה אתה מוכן לעבוד?"
"כל מה שתרצה, אני אעשה מה שתרצה! כל עבודה, בכל תנאים, העיקר שתיתן לי עבודה
כדי שיהיה לי כסף כדי שאני אוכל לקנות את כל הדברים שאני כל כך צריך!"
"בסדר, אז אתה תעבוד אצלי, כל יום חמש עשרה שעות, תבנה מזגנים, אני אשלם לך
מאתיים שקל על כל מזגן שתייצר." "כל מה שתרצה!!" איש העסקים מחייך,
עובר ללקוח הבא, ואומר לעצמו: וואו, מתתי והגעתי לגן עדן!
המטרה
שלנו היא להיות כמה שיותר מאושרים, מסופקים וכמה שפחות נצרכים.
האושר
הוא פונקציה של סיפוק הצרכים. ככל שיש לנו פחות צרכים לא מסופקים, ויותר צרכים
מסופקים, כך אנחנו יותר מאושרים. "בעיה" היא למעשה צורך לא מסופק. אדם
שיש לו צורך בהרואין, למשל, יכול להקדיש פחות זמן ואנרגיה לסיפוק הצרכים האחרים
שלו מאדם שלא מכור להרואין, לכן יש לו פחות סיכוי להיות מאושר. ילד מפונק סובל
יותר מילד שמסתפק בצעצועים שיש לו. אנשים "בעלי צרכים מיחדים",
"נזקקים", קשה להם יותר להיות מאושרים. כלומר המטרה שלנו היא להקטין את
הצרכים, להיות כמה שפחות נצרכים, צרכנים. הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו
את כל הצרכים שלנו הוא "גן עדן". הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו
הכי פחות את הצרכים שלנו ויוצרת כמה שיותר צרכים חדשים הוא "גיהנום".
המטרה
של התעשיות היא להגדיל את הביקוש,את הצורך במוצרים שלהן.
זה
נעשה על ידי הגברת הצורך שלנו במוצרים שלהם: "שיווק" הוא ייצור צרכים –
זה המונח המקצועי (CREATING NEEDS). אם אנחנו לא צריכים כלום, אנחנו
לא נצרוך ולא נעבוד, וללא צרכנים ועובדים אין כסף לתעשיה. המטרה של התעשיה היא
ליצור מצב שבו אנחנו צריכים, או לפחות חושבים שאנחנו צריכים, את המוצרים שלהם –
להפוך את כולנו לנצרכים, צרכנים – להגדיל את הבעיות, להפוך את החברה לכמה שיותר
רחוקה מגן עדן וכמה שיותר דומה לגיהנום.
מי
לוחץ, מי קובע את הכיוון?
כמעט
כל הכוח, הכסף, הרכוש, המשאבים וכוח האדם (למשל יחצנים, לוביסטים, בכירים בהווה
ולשעבר, יועצים אסטרטגיים וכו'), נמצאים בידי התעשיה. לכן, כמעט כל הלחץ על
המנגנונים החברתיים שקובעים את כיוון החברה (קבלת החלטות, פיקוח וביקורת, חינוך
והפצת מידע) הוא מצד התעשיה. ולכן, הכיוון של החברה הוא מה שטוב לתעשיה ולא מה
שטוב לנו – כיוון של הגברת הצרכים שלנו, הגברת הבעיות. זוהי הסיבה לכל הבעיות
בחברה שלנו. תפקידנו בחברה הוא להיות עובדים (ליצר מוצר ולשכנע אחרים שהם צריכים
אותו – להגדיל צרכים) וצרכנים. בזה מושקע רוב הזמן שלנו כיחידים, ובזה מושקע עיקר המאמץ
המשותף שלנו: צמיחה כלכלית – הגדלת התל"ג (תוצר לאומי גולמי) – הגדלת התוצרת
– על ידי הגדלת הצריכה, על ידי הגדלת הצרכים. הפרויקט העיקרי של כל אחד ואחד מאתנו
ושל כולנו ביחד הוא הפיכת החיים שלנו לגיהנום.
בעלי
ההון והשלטון הם כחיידק בעל כוח הישרדות
הגובר על כל היצורים החיים האחרים שגם הם כחיידקים המתרבים ניזונים מכוחו
אך למעשה נמצאים מחוסלים על ידו.
מטרתנו
היא למצוא את הdna של החיידק הטוב ולהפוך אותו לשליט.
הבמה הציבורית
הבמה
הציבורית היא מעין מטריקס – מסך ששמים לנו מול העיניים כדי להסתיר את האמת, ואנחנו
צופים בה בכלי התקשורת (מהדורות חדשות, סרטים, וכל התוכניות), בבתי הספר,
באוניברסיטאות, בכנסת. זוהי הצגה קבועה שכתובה, מופקת ומבוימת על ידי התעשיה,
ששולטת באופן ישיר ועקיף בשחקנים הנבחרים (ראשי מפלגות, תקשורת, אקדמיה ועמותות).
הצגה שהשחקנים בה מציגים לנו סיפור מעוות, הפוך: את המדיניות להגדלת הצרכים מציגים
לנו כדבר שטוב לנו, ואת הקטנת הצרכים מציגים כדבר שרע לנו. השיח הציבורי בבעיות
שמטרידות את הציבור, על הבמה הציבורית, נעשה תוך הסתרת מהות הבעיה (הגברת הצרכים),
מי שגורם לנזק (התעשיות), למה (יצירת רווחים על ידי הגברת הצרכים), איך (השפעת
התעשיה על מקבלי ההחלטות), ומהות הפתרון (הפחתת הצרכים). כך מונעים מאתנו להבין מה
קורה, מי עושה ולמה, להתאחד למאבק משותף ולהתנגד ביחד לכיוון הגברת הצרכים,
וגורמים לנו לתמוך במי ובמה שפוגעים בנו.
הטכניקה
היא די פשוטה וקבועה: הפרדת השיח בין הבעיה (הצרכים) והפתרון (הקטנת הצרכים)
באמצעות שני שחקנים- שחקן ראשי ושחקן משנה. השחקנים אינם נפגשים לעולם ולכאורה
אינם קשורים זה לזה: השחקן הראשי - דמות אמינה, סמכותית, רצינית, גדולה, עשירה ומכובדת,
שמעוררת הזדהות והסכמה. הוא מדבר על הבעיה שמטרידה את הציבור, ומציג את התעשיה
כגיבור על הסוס הלבן שנלחם בבעיה ומספק לנו את פיתרון הקסם (עוד צריכה). שחקן
המשנה – אנטי גיבור, קטן, עלוב, מגוחך, מטופש, מיותר, ואפילו אויב מסוכן,בעיניי
הכלל, קורא בקול חלוש למדיניות שמשמעותה הפחתת הצרכים, אבל לא מציג אותה כמה שיפתור
את הבעיה שמטרידה את הציבור- הנזק שנגרם עקב הגברת הצרכים. הדמות הנדרשת כאן בהמשך
לתיאור החיידק הוא חיידק חזק ובעל עצמה שיתפס כשווה ערך מול השחקן הראשי(למשל עמיר
פרץ שהציע להגדיל את שכר המינימום וכולם צחקו ממנו בגלל מלחמת לבנון והוצג בתקשורת
כליצן ולא כמנהיג עם עצמה, בעוד שאחרים קטפו את הפירות של האביב הישראלי ב 2011 כמו
למשל חלי יחימוביץ'). כשחקן המשנה הוא אינו
מזכיר את זה - אלא מטעמים של תועלת לגורם אחר, שלא מעניין את הציבור ואף שנוא
עליו. במקרה של עמותות למשל, עמותות שמתפקדות כשחקנים ראשיים – בדרך כלל ממומנות
ונשלטת באופן ישיר על ידי התעשיה, ושחקניות המשנה ממומנות ונשלטות על ידי התעשיה
באופן יותר עקיף ופחות שקוף, אבל מאוד ברור,-בדרך כלל בתיווך קרן השקעות
"פילנטרופית", בעיקר "הקרן החדשה לישראל (שתי"ל)". בבמת
התיאטרון יש זכות גישה רק לשחקנים ולא לאנשים אמיתיים, שמייצגים את עצמם ואומרים
מה שהם חושבים באמת ולא עובדים על פי
המחזה שנכתב להם - כך גם בבמה הציבורית
אין מקום למי שלא מציגים את הדמות שנכתבה עבורם, ומקשרים בין הבעיה והפתרון
האמיתיים - אור הזרקורים של התקשורת, כנסת, מערכת החינוך והאקדמיה לא מכוון עליהם.
אז
מה עושים? כאמור, התעשיות שולטות בכיוון באמצעות שליטה
במי שעומדים בראש מנגנוני קבלת ההחלטות (ממסד), הבקרה (ארגונים ממסדתים וחוץ
מסדיים, למשל עמותות) והפצת המידע (מערכת החינוך, האקדמיה וכלי התקשורת). הן
יכולות לעשות זאת בקלות רבה, מכיוון שהמערכת היא ריכוזית, היררכית. כל מה שנדרש
מהתעשיות, זה שליטה במעט הקודקודים – ראשי הפירמידה. הציבור, אנחנו, לא מעורבים
בבמה הציבורית, אלא צופים פאסיביים, ההחלטות מוכתבות (DICTATE) מלמעלה ואנחנו רק שומעים
עליהן – או יותר נכון את הפרשנות של התעשיה להן - בתקשורת. המעורבות
ה"דמוקרטית" שלנו מסתכמת בלבחור פעם בכמה שנים מי יהיה הדיקטטור, מבין
כמה בובות של התעשיה שמוצעים לנו, ואת האשמה להגדלת הבעיות-צרכים, מטילים עלינו,
כמי ש"בחרו" אותם. כלומר, האמונה שמנסים למכור לנו, שאנחנו חיים
בדמוקרטיה, היא שקר ברור כשמש, לכל מי שמוכן להרים לרגע את העיניים ולהישיר מבט על
המציאות המסנוורת. לכן, הפתרון הוא להפוך את החברה לדמוקרטיה: אנחנו, הציבור,
מעורבים בקבלת ההחלטות, מחליטים, חושבים על פיתרונות ומיישמים אותם. אי אפשר לקנות
ולהפחיד את כולנו. אם אנחנו נהיה המחליטים - אנחנו נתחיל לפתור את הבעיות, להפחית
את הצרכים, במקום רק ליזום בעיות וצרכים חדשים כדי להגדיל את הצורך במוצרים. יש
הרבה דרכים לעשות את זה. זה מתחיל מלהסתכל, לבדוק, לחשוב, לא לסמוך על הגופים
הריכוזיים הקנויים הקיימים, ולקחת אחריות – להתאחד למאמץ משותף. הפתרונות הם
פשוטים וידועים. אי פתירת הבעיות והעצמת הבעיות הן לא תוצאה של כשלון אלא של
הצלחה. הבעיה היא לא להמציא פתרונות ולהציע אותם למקבלי ההחלטות - הפוליטיקאים,
התקשורת, העמותות, המשטרה, בתי המשפט - שיקדמו אותם. זוהי תמימות, הם יודעים מה
הפתרונות, והם עובדים בשביל מי שרוצה להעצים את הבעיות, הצרכים. בעיות הבטחון,
התחבורה, הבריאות/סביבה, החינוך, האלימות, העוני, מחסור במשאבים, דכאון – כל אלה
מעצימים את הצרכים, גורמים לנו לקנות ולעבוד יותר, מגדילים את רווחי התעשיות ואת
הקופה הציבורית שבשליטת מקבלי ההחלטות. אף אחד, אף אדם או ארגון ריכוזי קיימים, לא
יפתור את הבעיות בשבילנו– הכל תחת שליטה, והתעשיות חזקות מידי, לכן כדי לעמוד מולם
וללחוץ לכיוון השני צריך שנתאחד למאבק משותף – והם מנסים להפריד בינינו. כך, נוכל
להתחיל ליישם פתרונות, להפסיק לבזבז את הזמן שלנו בעבודה מיותרת וקנית מוצרים
מיותרים ומזיקים, ולהתחיל לחיות – להשקיע את המאמץ, האנרגיה והזמן שלנו בסיפוק
הצרכים האמיתיים שלנו, לכוון את החברה לכיוון של גן עדן במקום לכיוון של גיהנום.
להיות בני אדם חיים ומאושרים שמגשימים את עצמם – במקום צרכנים ועובדים. כדי לעשות
את זה, אנחנו צריכים להוציא את קבלת ההחלטות מידי מיעוט קטן שקל לשלוט בו –
ולהעביר אותם לידינו - ליצור דמוקרטיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה